כשהקהל הופך לשופט: תרבות הביטול הקוריאנית

“ביי, שלום, תודה”: תרבות הביטול בקייפופ ובקיידרמה

היא לא כתובה בשום חוזה, לא מתוקננת בשום חוק, ובכל זאת, היא כנראה אחת המערכות הפועלות החזקות ביותר בתעשיית הבידור הדרום-קוריאנית.

תרבות הביטול בקוריאה הדרומית, במיוחד בזירת הקייפופ והקיידרמה, הפכה לא רק לכלי משמעת, אלא למנגנון שלם למחיקה ציבורית, ולרוב, זה קורה מהר מדי, חזק מדי, ובלי מקום לדיון או חמלה.

למה דווקא בדרום קוריאה?

החברה הדרום קוריאנית מתאפיינת באיזון עדין בין מסורת קולקטיביסטית לבין קידמה תרבותית מהירה. מצד אחד ערכים של בושה, כבוד חברתי וסדר ציבורי, ומצד שני דור צעיר, מחובר, דעתני, שמצפה מהכוכבים שלו להיות מושלמים.

בתוך השילוב הזה, מתעצבת תרבות שבה לכל סטייה מהנורמה יש תג מחיר גבוה.

לא משנה אם מדובר בעבר פלילי, במעידה מוסרית, בטעות פומבית או סתם בשמועה.

אז איך זה עובד?

לרוב, המנגנון מתגלגל באופן דומה:

• עולה האשמה או שמועה ברשתות החברתיות או בתקשורת.

• הקהל מגיב בגל של תגובות, החל מתמיהה ועד חרם.

• סוכנות הניהול של אותו אמן מפרסמת “בדיקה פנימית”.

• מגיעה התנצלות, לעיתים מלווה בהשעיה זמנית, ולעיתים בפרישה מוחלטת.
  

התוצאה היא שכמעט אין תהליך של בירור אמיתי, אין מסלול של תיקון, אלא פעולה מיידית של ניתוק. מין clean cut רגשי, כאילו המחיקה של האדם מהמרחב הציבורי תנקה גם את התחושה הלא נוחה שנותרה, גם אם מתברר שהסיפור כולו כלל לא אמיתי והאדם חף מכל פשע.

שחקנים וזמרים שמאבדים בין לילה את כל העבודות שלהם, ונותרים באוויר, תלויים בחסדי החברה בה הם חתומים ללא כל ביטחון כלכלי.

האשמות כנקמה אישית

מקרים רבים שדווחו התגלו לאחר מכן כניסיון נקמה אישי, על דברים שקרו או לא קרו, דרך סילוף מוחלט של האמת והפרטים.

בתוך תרבות שבה אנשים שמים זרקור על תופעת ההתעמרות (בולינג) בבתי הספר, הקהל קופץ למשמע לחישה שאולי מרמזת על מישהו שלקה גם הוא בהתנהגות לא רצויה בילדותו.

נדמה כי החברה הקוריאנית שמנסה לנקות את עצמה מהתעמרות באחר, בוחרת במודע או שלא, להתעמר באותם מפורסמים שנתפסים בעיניהם כ׳חזקים על חלשים׳, ובכך מפספסים לחלוטין שגם הם חוטאים בחטא ההתעמרות בתהליך.

קים סון-הו הוא רק דוגמה אחת לשחקן שבין לילה איבד תפקידים וקמפיינים, ללא שום הזדמנות להוכיח את חפותו.

באוקטובר 2021, תעשיית הבידור הקוריאנית סערה לאחר שפורסם פוסט אנונימי בפורום פופולרי, שבו טענה אישה כי בן זוגה לשעבר, שחקן מפורסם המכונה "K", שכנע אותה לעבור הפלה תוך הבטחה לנישואין, אך לאחר מכן נטש אותה.

הפוסט הפך לוויראלי, והציבור החל לזהות במהרה את קים סון-הו – כוכב הדרמה האהובה Hometown Cha-Cha-Cha – כמי שעומד מאחורי הסיפור. בתוך ימים ספורים, קים הפך למטרה לביקורת קשה, חוזים בוטלו, פרסומות הוסרו, והוא הודח ממספר פרויקטים בהם היה אמור לשחק בקאסט המרכזי.

המעריצים הקוריאנים מיהרו לבטל אותו, אך הרשת געשה על ידי מעריצים בינלאומיים שלא הבינו מדוע יש לבטל שחקן ולמחוק לו קריירה שלמה על נושא כל כך אישי, גם אם אמיתי? הקהל הבינלאומי דרש הוגנות וביקש לחכות לעובדות. זה יצר לחץ מנוגד על הסוכנות, התקשורת והמותגים. הסתירה בין נקודות המבט הקוריאניות והמערביות הובילו לחקירה נוספת של הפרטים, וכלי תקשורת דרום-קוריאניים ערכו תחקיר עצמאי בו נחשפו סתירות בעדותה של האקסית. נחשף כי קים סון-הו לא נטש אותה, ואף תמך בה כלכלית ונפשית לאחר ההפלה. גורמים בסביבתו טענו כי הוא נהג באחריות, ושהפוסט הציג את הדברים באופן חד-צדדי ומעוות.

בעקבות הגילויים, חלה תפנית ציבורית בדעת הקהל: רבים ביקשו סליחה פומבית עבור שיפוט מוקדם, וחברות מסחריות אף החזירו פרסומות בכיכובו. ייתכן שבלי הלחץ של הקהל המערבי, הקריירה שלו הייתה משתקמת באיטיות רבה יותר, אם בכלל.

הבעיה היא לא רק המהירות, אלא חוסר

ההבחנה

תרבות הביטול בקוריאה אינה מבחינה מספיק בין רמות חומרה.

באותה עוצמה שבה אמן עשוי להיות מוחרם על עבירת אלימות או הטרדה מינית, כך גם על ציוץ מלפני עשור, בדיחה לא מוצלחת, או צילום של מפגש חברתי.

במקרים מסוימים מדובר בתגובה מתבקשת לשמירה על מוסר ואתיקה בתעשייה שבה כוח רב לעוסקים בה. דוגמה טובה לכך היא הסיפור של הburning sun, והעונשים הכבדים והמוצדקים שהוטלו על המעורבים בדבר.

ברוב המקרים מדובר במעין “הלקאה עצמית חברתית” שאין לה קנה מידה, והאמת? מדובר לא רק בענישה ציבורית אלא בחיסול מוחלט של הקריירה ויכולת ההשתכרות של אותו אדם, ולעיתים המצב עלול לעלות בחיי אדם. דוגמה קשה לכך היא קים סה-רון, שלאחר שנמצא כי נהגה בשכרות ואיבדה את הקריירה שלה, לא הצליחה להשתקם מעולם, ולבסוף הגיעה לקושי נפשי כל כך גדול עד כדי כך שנטלה את חייה.

בקוריאה, אמן שאיבד את אמון הציבור מתקשה מאוד להשתקם או לחזור לפעול, בניגוד למקבילים בתעשיות אחרות בעולם.

סוכנויות בידור פועלות מתוך פחד

רבות מהסוכנויות והחברות המנהלות שחקנים ואיידולים אינן פועלות ממקום מוסרי בלבד, אלא מתוך חשש ברור - לאבד חוזים פרסומיים, קמפיינים, שיתופי פעולה בינלאומיים ומעל לכל: את אמון הקהל.

ולכן, תגובתן המיידית כמעט תמיד תהיה ניתוק, הסרה, ובמקרים קיצוניים – “העלמה” של האמן מהאתר, מהרשתות ומהרשימות הרשמיות.

כך הן מגינות על המותג, אבל משאירות את האדם ואת הסיפור המורכב שלו מחוץ לתמונה.

בפברואר 2021, פורסמו פוסטים אנונימיים ברשתות החברתיות שטענו כי היונג׳ין, חבר להקת Stray Kids התעמר בתלמידים בתקופת חטיבת הביניים. למרות שלא הוצגו ראיות חד-משמעיות, הפרשה הציתה גל שמועות, והלחץ הציבורי היה עצום. מטעם JYP Entertainment יצאה הודעה כי היונג׳ין ייעצור זמנית את כל פעילויותיו, כולל הופעות, פרסומות ותוכן קבוצתי, ויפנה להתנצלות פרטית מול מי שטענו כי נפגעו ממנו.

לאחר ארבעה חודשי הפסקה, היונג׳ין פרסם מכתב התנצלות אישי, גם אם לא אישר את כל הפרטים שפורסמו, ושב בהדרגה לפעילות ביוני 2021, תחילה דרך קליפ של הלהקה ולאחר מכן השתתף בהופעות פומביות.

האשמות נגד היונג׳ין מעולם לא הוכחו.

איפה המקום לשיקום?

מה שחסר במיוחד הוא מרחב ציבורי שמכיר באפשרות לשוב, להשתנות, להתנצל ולחזור.

כיום, כמעט שאין מקום לסליחה בתרבות הקוריאנית הפופולרית. אין מנגנון רשמי שמאפשר חזרה הדרגתית לפעילות, ליווי פסיכולוגי פומבי, או שיח פתוח עם הקהל.

המסר שנשלח הוא ברור: אם נפלת, אתה מוחרם, ואם התנצלותך לא התקבלה תוך שעות - אתה כבר לא חלק מהתמונה.

האחריות הכפולה של דור המעריצים החדש

הדור הצעיר בקוריאה, ובמיוחד הקהל הבינלאומי של הקייפופ והקיידרמה מתחיל להעלות שאלות.

יותר ויותר גולשים מביעים עמדות מורכבות יותר, שואלים על פרופורציות, קוראים לבדוק עובדות, ודורשים להבחין בין אשמה אמיתית לבין מסע לינץ’ אינטרנטי.

הכוח של הקהל לבטל – הוא גם כוח לדרוש צדק, אבל גם להראות חמלה.

כשמדובר באנשים צעירים מאוד, שחיים חיים שלמים תחת עיניהם הצופות של מיליונים ברחבי העולם, ראוי שנשאל גם איך שומרים עליהם, ולא רק איך שופטים אותם.

תרבות שדורשת חשבון נפש

העולם אוהב את הקייפופ בגלל היצירתיות, המסירות, והדמויות שהחברות מציגות החוצה, ואת הקיידרמה בגלל האיכות הגבוהה, הסיפורים עוצרי הנשימה, ויכולות המשחק שמושכות אותך פנימה בכל מבט ומילה. הקשר הייחודי שיש בין מעריצים לאיידולים ושחקנים, היחס שמקבלים המעריצים במפגשי מעריצים והגרלות של שיחות וידיאו שגורמות למעריצים להרגיש קרובים יותר מתמיד לאמנים האהובים, מראות את המסירות שקיימת בין האומן למעריצים, אבל אולי הגיע הזמן לשאול: האם אנחנו, כקהל, מראים מסירות הדדית לאמנים כשאנחנו שופטים אותם מהר מדי, קשה מדי, ולא מאפשרים להם לחיות את חייהם מחוץ לתעשיית הבידור? ומה יקרה אם נתחיל לראות באמנים לא רק דמויות, אלא בני אדם?